האיש שקנה את העולם

מוזיקה עוסקת בשינויים, תו מתחלף בתו, אקורד באקורד, שורת מילים מובילה לשורה שאחריה. אפשר להמשיך את הקו הזה עוד, שירים, אלבומים, אתם מבינים את הראש. אף אחד לא הבין את זה בצורה עמוקה ומוחלטת כמו דייויד בואי. שינויים זה השם האמצעי שלו, דייויד צ'יינג'ז בואי. אם היינו לוקחים את כל התווים והאותיות שמרכיבים את גוף העבודה שלו, מתחילתו ועד סופו, ופורשים אותם זה לצד זה היינו מקבלים את הקוד הגנטי של אמן שלא מפסיק להשתנות ולא מפסיק לתעד את השינוי הזה בצורה מוזיקלית.

Increasing your competitive advantage by aligning strategy Seasing your competitive advane by aligning strateg.

זה לא שהוא הפסיק לחלוטין עם המוזיקה, היו לו כמה שיתופי פעולה וכמה הופעות אורח בלייב, גם כתב מספר שירים בודדים, אבל האלבום הבא שלו הגיע רק ב-2013. כשיצא The Next Day באתר הרשמי שלו נכתב: 'אחרי הכל דייויד הוא אמן שכותב ומופיע כשיש לו מה להגיד בניגוד למה למכור. היום בהחלט יש לו מה להגיד'. בדיעבד אנחנו יודעים שמה שהיה לו להגיד זה להתראות. "היום הבא" היה היום הלפני אחרון. האחרון, Blackstar שיצא שלושה ימים לפני מותו, הוא שירת הברבור של הפרא האציל, בו הוא נפרד מהחיים ומקבל את המוות, או לכל הפחות מקבל את העובדה שהוא בן תמותה.

היופי עם בואי הוא הרב פרצופיות שלו, הוא מחליף פנים כמו מסיכות, מצבי רוח כמו תלבושות, לפעמים בתוך אותו השיר. הקלישאה הפופולארית ביותר משווה את דייויד בואי לזיקית, תמיד מתאים את עצמו לרוח הזמנים ולאופנה המוזיקלית החדשה. האנלוגיה הזאת מצד אחד מרדדת מורכבות מוזיקלית לכדי יכולת השרדות בעולם שמשתנה ללא הרף ומצד שני שמה את האצבע על הכישרון החד פעמי של בואי לזהות את הצבעים של העולם שמקיף אותו ולתרגם את הצבעים האלה למוזיקה. זה מה שהופך את בואי לבואי. תבחרו שיר, כל שיר, לא משנה איזה, אם תקשיבו לו טוב תוכלו למצוא בפנים את דייויד בואי בשנה שבה כתב והקליט את השיר, אם תקשיבו לו ממש טוב תוכלו לשמוע את העולם כפי שהיה באותה שנה.

דייויד בואי

בואי 1973


לא מפתיע שהאלבום הראשון שלו יצא ב-1967, השנה של סרג'נט פפר וג'ימי הנדריקס, של תחנות רדיו פיראטיות ודמדומיה של תרבות המודס בבריטניה. קצת אחרי Like a Rolling Stone של דילן וקצת לפני מחאות הצעירים הפוליטיות ברחבי אירופה. בואי מחפש את הסגנון שלו ויורה לכל הכיוונים, לפעמים פוגע, לפעמים נשמע כמו קאט סטיבנס אחרי התמוטטות עצבים. שנתיים אחר כך, ב- Space Oddity הוא מתקרב למטרה, עם שיר הנושא המופלא, עם השפעות של פולק ופסיכדליה ועם המסקנה הברורה שמדובר באמן עם קול ששייך רק לו, קול רועד אבל בטוח, של גבר ספק אישה, עם המבטא הבריטי הכבד שמאשר שלא מדובר בחייזר. באלבום השלישי מתחיל תור הזהב של בואי.

The Man Who Sold the World שנולד פלוס מינוס ביחד עם הסבנטיז (נובמבר 1970), מציג בואי מגובש מוזיקלית וסגנונית, מתוגבר עם הבסיסט/מפיק העל טוני ויסקונטי (שחזר להפיק עבורו את אלבום הפרידה מהעולם) והגיטריסט מיק רונסון, הגיבור האנונימי של בואי של שנות השבעים שהצליח לעשות על הגיטרה את מה שבואי עשה בקולו. בואי לא המציא את הגלאם-רוק, ההשפעה המיידית הגיעה ממארק בולן, אבל כמו אינסוף דברים אחרים במהלך הקריירה שלו הוא לקח אותו והפך אותו לשלו. בגלאם-רוק הוא מצא מגרש משחקים שמסוגל גם לתחום אותו ולמנוע ממנו ללכת לאיבוד וגם לספק לו מספיק מתקנים עליהם הוא יכול לאבד את השפיות בכיף.

דייויד בואי

בואי 1974


The Man Who Sold the World היה הראשון מתוך ארבעה אלבומי מופת שנתנו בומבה רצינית לעולם המוזיקה הפופולארית. מיד אחריו ירה בואי את Hunky DoryThe Rise and Fall of Ziggy Stardust ו- Aladdin Sane שנה אחרי שנה, יצר את רצף היצירות הטוב ביותר מאז מוצארט, הגדיר מחדש את המושגים גלאם וארט-רוק, ובעיקר מצא את הבואי שישנה את העולם, הבואי שהכריז בלי בושה שזה בסדר להיות שונה, מוזר, דפוק בראש ו/או מבולבל. הוא אמר את זה בכל צורה אפשרית, בשיגעון המוזיקלי והטקסטואלי, בדמותו של זיגי סטראדסט, בקול שלא דומה לאף קול אחר וכאילו כל אלה לא מספיקים גם בקולנוע, עם יצירת המופת המד"בית של ניקולס רוגהאיש שנפל מכוכב אחר. המקבילה הקולנועית לאלבום של בואי, בה גילם, איך לא, חייזר בעל משבר זהות עמוק שכואב את כאבו של העולם כולו. הוא הצטלם לסרט ב-1975, מיד אחרי הקלטת Young Americans וסימן את סופה של תקופת הגלאם ותחילתה של יצירה יותר פלסטית ויותר מסחרית, שמגולמת ב- Fame, המס' 1 הראשון שלו בארה"ב.

1977 היתה שנה של שינויים, בואי עבר לברלין, התנקה מהסמים שאכלו את מוחו, התחיל לצייר ויצר שותפות חדשה, עם בראיין אינוLow, האלבום הראשון שנולד מהשותפות הזו, תערובת של פופ, אוונגארד ואלקטרוניקה, בישר על בואה של מה שעתידה להיות התקופה השאפתנית ביותר של בואי, תקופה של יצירי כלאיים חדשניים שרק בואי מסוגל לייצר ושל וידאוקליפים חדשניים לא פחות לפורמט שעוד היה בחיתוליו. התקופה הזאת הגיעה לסיומה עם Scary Monsters, האלבום הגדול האחרון של בואי והראשון שלו בשנות השמונים, עשור של דעיכה יצירתית שלא פסחה גם על בואי.

דייויד בואי

בואי 1982


הבעיה הגדולה כשאתה משקף את רוח הזמנים, באם במכוון או ככלי קיבול, היא שכשהזמנים מאופיינים בפופ מסחרי ובאינפלציה של מוזיקה אלקטרונית, אתה נשאב לתוך המכונה הקפיטליסית, גם אם אתה אמן פורץ דרכים. שנות השמונים והתשעים בקריירה המוזיקלית של בואי היו סבירות (פלוס) וחסרו את התעוזה, ההרפתקנות והעושר היצירתי שאפיינו את העשור שקדם להן. בתקופה הזאת בואי פנה שוב לקולנוע כדי לשחרר את המטענים הרגשיים העודפים, אולי גם כדי לקבל עוד קצת תשומת לב. הוא כתב את הפסקול לדרמה הגרמנית הקשה אני כריסטיאן פ. וגם גילם בה את עצמו, בחג שמח מיסטר לורנס הוכיח את עצמו כשחקן דרמטי לכל דבר ובדרמת האימה הרעב גילם ערפד, שוב בתפקיד שתפור למידותיו המיוחדות. הוא הספיק גם לככב ולשיר ברוק-מיוזיקל המקסים התחלות ראשונות, באדפטציה של ה-BBC לבעל של ברטולד ברכט, לתת הופעת אורח כפונטיוס פילאטוס בפיתוי האחרון של ישו של מרטין סקורסזה ולגלם את האיש הרע בפנטזיה האפלולית המבוך, למענה גם כתב שירים.

אפשר בקלות לומר שבשנים האלה בואי השחקן לקח בהליכה את בואי המוזיקאי, לא מבחינה מסחרית אלא מבחינת יצירתית. בעוד בואי המוזיקאי התמקד בעיקר בייצור להיטים, בואי השחקן מצא דרך חדשה לביטוי עצמי. מהבחינה הזאת הקולנוע החזיר אותו לתקופת הגלאם, בה התיאטרליות היתה חלק בלתי נפרד מהמוזיקה. הרומן שלו עם הקולנוע זלג לשנות התשעים עם שיתוף פעולה די מתבקש עם דייויד לינץ' בטווין פיקס: אש הולכת איתי ועם גילום חד פעמי של מורו, רבו ואהוב ליבו של בואי, אנדי וורהול בסרט האינדי בסקיאט.

דייויד בואי

בואי 2015


הישורת האחרונה בקריירה שלו סבלה מהצל האדיר שהטיל בואי של שנות השבעים על בואי המודרני יותר, עם חיפושים אחר קאמבק שלא בדיוק הגיע. אבל גם באלבומיו האחרונים, לפני שתקפה אותו מחלת הסרטן, בואי כמו בואי, מביא את עצמו למאזין, חשוף, כואב וסוער. ב- Blackstar הוא שם בכל רמ"ח איבריו, מעניק למוזיקה את כל מה שנותר לו, עד הטיפה האחרונה. הוא מתחיל במחוזות זרים וחוזר לבית המוכר של הארט-פופ, הוא מזכיר לנו את בואי של שנות השבעים ומכיר לנו בואי שעדיין לא הכרנו. מעל לכל, הוא משוחרר מעול המכירות ומהצורך לחדש או להוכיח, הוא פשוט עצמו. Blackstar הוא אלבום נדיר לא רק בדיסקוגרפיה של דייויד בואי אלא בכלל, אקורד צלול ומרגש שמביא לסיומה סימפונייה שנפרשה על פני כמעט שישה עשורים.

בואי תמיד שם, גם כשהמוזיקה איננה. לא פלא שקריירת המשחק קסמה לו בנוסף לקריירה המוזיקלית, כי בואי הוא התשובה של הפופ לזמרי אופרה, כל מילה וכל תו שגרונו מפיק מגיעים ישר מהלב, בלי פילטרים. הוא חלק בלתי נפרד מהשיר והשיר חלק בלתי נפרד ממנו. דייויד בואי מת, אבל מוזיקאים הם לעיתים רחוקות בני תמותה, הגוף מפסיק להתקיים אבל הנשמה ממשיכה לחיות בתוך השירים. דיוויד בואי נפרד מהעולם הגשמי אבל בעולם של הצלילים הוא לא ימות אף פעם, כל מה שצריך כדי להחזיר אותו לחיים זה לשים את המחט על התקליט והאיש שב להיות. רק צריך לבחור עם איזו גרסה של בואי רוצים לבלות.

 

Written by:

מנכ”ל חברת פתרונות למוזיקאים, מעביר הרצאות על זכויות יוצרים בקורס תעשיית המוסיקה. הוא החל את דרכו המוזיקלית כנגן בהרכבי האוואנגרד של סטיבן הורנשטיין בירושלים ואף ניגן איתו בניו יורק. החיבור שלו לתעשיית המוסיקה החל כשהקים את אולפן המאסטרינג וההמרות הראשון שלו בביתו בשנת 1996. שנה לאחר מכן הקים את בית הספר למוסיקה בכפר בתיה, רעננה וניהל אותו במשך שלוש שנים. מאוחר יותר הפך לראש תחום מדיה בחברת היי-טק, ולאחר מכן ניהל את מחלקת התקשורת השיווקית באקו”ם כ-17 שנים. במסגרת תפקידו היה אחראי גם על נוכחות האינטרנט של אקו”ם, מתן ייעוץ בנושאים טכנולוגיים, העברת הרצאות בבתי ספר למוסיקה ועוד. לאחרונה כיהן לתקופה של כ-4 שנים כיו”ר צוות מומחי התקשורת של ה- CISAC, ארגון הגג העולמי של זכויות היוצרים הממוקם בפריז. בימים אלה מתפקד כמנכ”ל ‘Nightshift’, חברה המספקת פתרונות טקטיים למוזיקאים, ניהול אמנים, פיתוחים טכנולוגיים מוזיקליים וניהול פרויקט ‘בית היוצר’ בנמל תל אביב. יניב מאמין שהכל מתחיל ונגמר בנחישות, ולא מהסוג הבריא, אלא אובססיה חסרת פשרות למוזיקה שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.