הערות היסטוריות להוצאה המחודשת

פלסטלינה, כשמו כן הוא: חומר ביד היוצר, ביטוי מובהק לחדוות יצירה. אותה חדווה שאפפה באותם ימים את אריק איינשטייןשלום חנוך והפמליה המורחבת והמתרחבת שהקיפה אותם וזכתה לכינוי "חבורת לול". בעיתוני התקופה הם כונו בוהמה, ושמם נקשר באנקדוטות ושמועות אודות אורח חיים פרוע. חלק מהאגדות והמיתוסים ליוו אותם עוד שנים ארוכות. כבר בשיר השני באלבום, "כתבו עליו בעיתון", מופיעה התייחסות ישירה של איינשטיין וחנוך לתרבות הסלבריטאות והפפארצי, ששניהם – אולי בעל כורחם – היו מהראשונים בישראל לחוות את השפעתה. אבל ממרחק הזמן והפרספקטיבה, הדבר המשמעותי ביותר בסיפור הוא הפוריות היצירתית: ארבע תוכניות טלוויזיה מיתולוגיות, שלושה סרטי קולנוע שהפכו לנכסי צאן ברזל, ולצדם פסקול מקביל בדמות שרשרת אלבומי מופת שיצר איינשטיין בשותפות מלאה עם חנוך ואחר כך עם מיקי גבריאלוב.

 

פלסטלינה הוא אולי המייצג המובהק ביותר של הפוריות הבלתי נתפסת הזו; בהקשר הזה, הנתון החשוב ביותר בו הוא מועד יצירתו והפצתו. שירי האלבום נכתבו הוקלטו בזמן קצר מאוד, בהמשך ישיר לשירי קודמו שבלול. העבודה על האלבום נתחמה לחודש בודד, ספטמבר 1970. הוא יצא לחנויות התקליטים מעט אחר כך, חודשים ספורים בלבד אחרי שבלול. אין פלא שמבחינה אמנותית הוא נשמע כהמשכו הישיר – עוד בן מוצלח, גם אם לא מושלם, של מהפכת הרוק הישראלי שהשיקו איינשטיין וחנוך.

 

האינטנסיביות היצירתית וקצב העבודה הללו מזכירים מאוד את עבודת הביטלס בשנות המהפכה שלהם. אולי זה לא מקרי. השפעת והשראת הביטלס ניכרת מאוד באלבום, לכל אורכו, בשורה ארוכה של מאפיינים אמנותיים: תפקידי הגיטרות, הבס והתופים. הסאונד הרוקי המחושמל אבל שאינו כבד מדי, ידידותי למשתמש. הטקסטים המשוחררים. הלחנים המגוונים. ההרמוניות הקוליות. ומעל לכל אותה חדוות יצירה של חדשנות וגילוי. במקרה אחד, ניתן לזהות השפעה ישירה של ממש – השיר "מה איתי", הלהיט הגדול ביותר של האלבום, נשמע כמחווה מובהקת ל"Hey Jude" של הביטלס, כולל הסיומת הארוכה והרפטטיבית.

 

האלבום יצא לאור ללא קרדיט רשמי למפיק מוזיקלי, אבל את התפקיד מילא בשטח ללא עוררין שלום חנוך. הוא היה אז רק בן 24, בשיא פריחתו כנסיך הרוק הישראלי שזה עתה בא אל העולם. נטול השכלה מוזיקלית מסורתית ושיטתית, הסתמך חנוך באותה עת בעיקר על כישרון מתפרץ ואינטואיציה חדה. הרכב הנגנים השתנה במהלך העבודה. הצ'רצ'ילים, שתפקדו באותה שנה כלהקת הליווי של איינשטיין בהופעות ובהקלטות של שבלול, ניגנו כיחידה אחת רק בשלושה שירים: "כתבו עליו בעיתון", "מה איתי" ו"אסור לוותר". גבריאלוב מעיד שנקראו על ידי חנוך ללמוד ולעבד גם את שירו "מאיה", אבל משום מה לא הוזמנו להקליטו. במהלך ההקלטות, בדומה להתרחשות בחלק משירי שבלול, פנה חנוך גם לנגני אולפן אחרים – המתופף ונגן כלי ההקשה אהרל'ה קמינסקי והפסנתרן יעקב נגר. הפעם גם שילב את הבסיסט אלי מגן, שניגן בשישה משירי האלבום.

 

הקצב המהיר והאווירה המשוחררת ניכרים בחלוקת עבודת הכתיבה. פלסטלינה הבליט לראשונה את איינשטיין כשותף משמעותי בכתיבת טקסטים. הוא כלל את "אבישג", ניסיונו הראשון והנדיר של איינשטיין בהלחנה ואחד מהשירים המעטים בקריירה הענפה שלו שבהם יש לו קרדיט בלעדי. חנוך מצדו כתב לבדו ארבעה שירים. האחרון שבהם, שיר הנושא, הוא קטע אינסטרומנטלי – חזרה מדויקת על הדפוס בשבלול. שותפים אחרים ליצירה מופיעים רק ב"מה איתי", שהחל כאלתור חופשי על פסנתר ונכתב במשותף עם ג'וזי כץ ושמוליק קראוס, שותפיו של איינשטיין בשנות השישים להרכב החלונות הגבוהים. הקרדיט לתרומתה של כץ הושמט עם הוצאת האלבום לאור, כנראה כחלק מרוחות של שוביניזם שלא היו זרות לחבורת לול באותה עת; צדק היסטורי מאוחר נעשה איתה רק שנים רבות לאחר מכן. את התפקידים והתזמורים עיבדו הנגנים יחד עם חנוך באולפן עצמו, בעבודת צוות יצירתית ומואצת למדי. גם הסגנון הזה מזכיר מאוד את מלאכת ההקלטה של הביטלס עם מפיקם ג'ורג' מרטין.

 

האלבום הוקלט עבור חברת "ליטראטון" באולפני "ישראקול", ששכנו בלב תל אביב. טכנאי ההקלטה היה יהודה קולטון. בהתאם לציוד הקיים באולפנים, הוקלטו השירים בטייפ ארבעה ערוצים. כדי לייצר מעטפת סאונד עשירה יותר נעשה שימוש נרחב בטכניקה שפותחה מעבר לים כמה שנים קודם לכן וכונתה "Bouncing" – הקלטת כלים על מספר ערוצים נפרדים ואז דחיסתם יחד לערוץ בודד כדי לפנות ערוצים לתפקידי שירה וכלים נוספים. את העטיפה, שהפכה עם השנים לאיקונית, עיצב האמן הצעיר דוד טרטקובר. רקע לבן מסביב, כותרת האלבום בצבעוניות הולמת, ובמרכז – בשמם הכתוב באותיות שחורות גדולות ובמלוא הדרם המצולם – אריק איינשטיין ושלום חנוך. ענקים.

 

הערות טכניות
האמירה המקובלת שהשתרשה במהלך השנים בתעשיית התקליטים הישראלית ביחס לאלבומי המופת המוקדמים של אריק איינשטיין הסתכמה במילים: "המאסטרים אבדו". איש לא ידע בדיוק למה וכיצד. זו גם הייתה הנחת העבודה של חברת פונוקול. במחסן הישן של החברה, על מדפים, שכבו כאבן שאין לה הופכין ארגזי קרטון חתומים בסלוטייפ ומכוסים אבק. רק לפני כמה שנים, במסגרת מעבר דירה לארכיון מכובד ומטופל כיאות, נאלצו אנשי החברה להתמודד עם תכולתם. רובה הייתה אכן חסרת חשיבות. אבל היו גם כמה סלילים של אריק איינשטיין. אחד מהם, למרבה התדהמה, היה המאסטר המקורי של פלסטלינה. כשפיני שפטר, האיש שאחראי לעבודת המאסטרינג עבור ההוצאה המחודשת, קיבל לידיו את הסרט – התברר לו שמדובר במיקס סטריאו המקורי. תהליך הפקת הרימסטר כלל את הציוד האיכותי ביותר למטרה זו והקפדה על שימור המוזיקליות, הדינאמיות הגבוהה מחד, והפרדת הפרטים והדקויות מאידך. ההאזנה למאסטר במיקס המקורי ובאיכות צליל עכשווית מרחיבה את פלסטלינה לספקטרום סאונד חדש. החידוש בולט כבר בשיר הפותח "אמא שלי", שבכל גרסאות הויניל הקודמות הופיע משום מה במונו בלבד וכאן לראשונה בסטריאו.


הוצאה מחודשת 2016:
העברה מהסלילים האנלוגיים המקוריים, שחזור סאונד, ומאסטר למהדורת ויניל: פיני שפטר
גרפיקה ושחזור עטיפה מקורית: נועם לבקוביץ' (נומג'י)
הפקה מטעם "תקליטי ליטראטון" פונוקול: אבירן שפר
הפקת מהדורת ויניל 2016 עבור "זהב שחור" האוזן השלישית: אלי חיון
תודות: ערן ליטווין, רונית גורן, אורי משגב, דוד טרטקובר, יואב קוטנר , מיקי דותן, משה מזרחי ואסא אופק.
מוקדש באהבה גדולה לזכרו של הגדול מכולם, אריק איינשטיין.

אורי משגב (20/10/16)

Written by:

מנכ”ל חברת פתרונות למוזיקאים, מעביר הרצאות על זכויות יוצרים בקורס תעשיית המוסיקה. הוא החל את דרכו המוזיקלית כנגן בהרכבי האוואנגרד של סטיבן הורנשטיין בירושלים ואף ניגן איתו בניו יורק. החיבור שלו לתעשיית המוסיקה החל כשהקים את אולפן המאסטרינג וההמרות הראשון שלו בביתו בשנת 1996. שנה לאחר מכן הקים את בית הספר למוסיקה בכפר בתיה, רעננה וניהל אותו במשך שלוש שנים. מאוחר יותר הפך לראש תחום מדיה בחברת היי-טק, ולאחר מכן ניהל את מחלקת התקשורת השיווקית באקו”ם כ-17 שנים. במסגרת תפקידו היה אחראי גם על נוכחות האינטרנט של אקו”ם, מתן ייעוץ בנושאים טכנולוגיים, העברת הרצאות בבתי ספר למוסיקה ועוד. לאחרונה כיהן לתקופה של כ-4 שנים כיו”ר צוות מומחי התקשורת של ה- CISAC, ארגון הגג העולמי של זכויות היוצרים הממוקם בפריז. בימים אלה מתפקד כמנכ”ל ‘Nightshift’, חברה המספקת פתרונות טקטיים למוזיקאים, ניהול אמנים, פיתוחים טכנולוגיים מוזיקליים וניהול פרויקט ‘בית היוצר’ בנמל תל אביב. יניב מאמין שהכל מתחיל ונגמר בנחישות, ולא מהסוג הבריא, אלא אובססיה חסרת פשרות למוזיקה שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.